חדוה אטלס בן-דוד / יונה התערוכה "יונה" של האמנית חדוה אטלס בן-דוד כוללת ציורים גדולי ממדים בטכניקה של שמן על בד ורישומים בטכניקה מעורבת מהשנים 2020-2019, ופסל לבן מוקדם יותר עשוי תחבושות גבס על גבי שרפרף. המכנה המשותף לכל העבודות הוא העיסוק בתעתועי גורל – ממשיים ומדומיינים, אקטואליים או 'נבואיים' – שמשקפים תחושות של חוסר אונים - מחד, ותקווה לישועה - מאידך. הדימויים שצברה במהלך השנים מסדרה לסדרה, נשזרים גם כאן בהיבטים אקטואליים, אמנותיים, פילוסופיים ותיאולוגיים. עיסוקה של אטלס בן-דוד בדמותו של יונה, נביא הזעם המקראי, אינה סתמית. מקורה בחינוך מסורתי מבית, בלימוד סיפורי התנ"ך ובביקורים סדירים בבית הכנסת. דמותו של יונה עולה בתפילות יום הכיפורים, משום שנקרא להחזיר בתשובה את החוטאים, אך בעצם העובדה שלקחו את גורלם בידיהם וחזרו בתשובה, העלו בו חשש כבד מתדמית של "נביא שקר", ובייסוריו אמנם הביא על עצמו את אסונו, אך בסופו של דבר גם את ישועתו. סתירה זו משמשת כמטאפורה לקוטביות המורכבת של החיים כאן ועכשיו. הדואליות של אסון בצד ישועה בחסדי האל – שמלווה את עבודותיה מהעת האחרונה – מתבטאת בסדרה יונה בעיקר בדמותו המרוקנת, המדולדלת, חדלת האונים, לאחר שנפלט מפיו של הדג הגדול אל גורלו. הסיטואציה מכמירת הלב, אליה נקלע בלב ים, היא המשך ישיר לתערוכה האחרונה שהציגה, "הספינה", שעסקה באלפי הפליטים המיטלטלים חסרי אונים בין כחול הים לתכול השמים מייחלים ל'גאולה' הנכספת. הדואליות שעומדת בבסיס יצירתה של אורי וגם בזו שלה, ניכרת בטכניקות, בסגנונה הלא מרוסן ובעולם דימויים שם שולטים הגרוטסקי, הנלעג והבזוי, בצד החושני, הנשי והמושך. כל אלה מעידים על היעדר מחסומים והתחברות למעשה היצירה בסינרגיה טוטאלית. ההכרה בה זכתה מהממסד האמנותי בישראל לא רופפה את מסירותה ליצירה כנה, נוקבת ולא מתיפיפת. על כך מעידה התערוכה "יונה", שהועמדה בסלון לאמנות בשלהי הסגר השני שכפתה מגפת הקורונה. אוצרות וטקסט: ד"ר נירה טסלר
