בלוג

תערוכת יחיד "הבלתי נראה של הנראה", למאיר נטיף, באוצרות ד"ר נירה טסלר, בסלון משותף לאמנות, קרית המלאכה, תל אביב. פברואר 2022

בבית האמנים בראשון לציון נפתחה ב-13.11.2021 תערוכת פיסול בברזל של רמי אטר, שאצרה דניאלה שלו. התערוכה נחלקת למיצבים והצבות באזורים ובפינות שונות בחלל הגלריה, כשבכל אחד ואחת מהם מונחים, מוטלים, תלויים או עומדים פסלי ברזל שטוחים, מעוותים, לא מושלמים, אמורפיים, סמי-מופשטים, שבכל זאת שומרים על 'צלם אנוש' ומשדרים מצבים שניתן להזדהות עמם.

בתערוכת היחיד שלה "קערות רוח", שאצר חגי ארגוב ב"סלון משותף לאמנות" בקירית המלאכה, מציגה לאה טופר שבעה ציורי פחם על נייר, כולם בגודל גיליון, בהם קערה או מיכל ריק שנראים כגושים כתמיים על פני הנייר הלבן. מיכלים מוארים, מעופפים, מכילים ומסקרנים במיוחד.

התערוכה מציגה אמנות עכשווית רב-תחומית, בציור, צילום, הצבה וסרט וידיאו, ועוסקת בשני מעגלי זיכרונות של היוצרת: נופי עמק יזרעאל והמראות שנחשפה אליהם בקומה המפולשת שמתחת לבית הוריה בכפר יחזקאל.

תערוכת היחיד "לגעת" של אסתי דרורי חיות, בסלון משותף לאמנות בקרית המלאכה, היא מחוה תלת דורית מרגשת. אוצרות וטקסט: ד"ר נירה טסלר

המאמר עוסק בהיבטים שונים של דימוי הפרח באמנות העכשווית המקומית 2021, ובמקומן הבולט של נשים שיוצרות פרחים בטכניקות מגוונות ובגישות נועזות מתמיד.

שלוש תערוכות עכשוויות בועטות ומרהיבות בבית האמנים החדש בראשון לציון

על רקע הויכוח החם בנוגע ל"מה הם תפקידיו של האוצר, והאם צריך אוצרים"? מצאתי לנכון להביא כאן שתי דוגמאות מנוגדות לאוצרות נדיבה וראויה של תערוכות מהעת האחרונה, בא אציג שני אוצרים שגישתם שונה מן הקצה אל הקצה. האחת אליה אתייחס, בשל הסדר הכרונולוגי, היא האוצרת לאה טופר שאצרה את התערוכה "אדם תבנית נוף מולדתו" לאמנית הותיקה גאולה בר און בבית האמנים בראשון לציון (התערוכה ירדה לאחרונה); והאחרת היא התערוכה "להישמע לרצון הסערה" של האמנית הצעירה נטע בכרך, שנפתחה בשבוע שעבר בגלריה "מאיה", אותה אצר האמן הותיק ציבי גבע ואת הטקסט כתב רן טננבאום.

תערוכת היחיד שלי, "זיכרונות בשתי שכבות", עוסקת בשתי תקופות בחיי: האחת לפני שלושים שנה, והאחרת בעת הזו ממש. התוצאה הסופית היא שתי שכבות של זיכרונות בררניים, כאשר הראשונה 'לימודית' וחקרנית באופייה, והאחרת אישית וכמוסה. התערוכה כוללת עבודות בטכניקה של אקריליק, דיו וקולאז' על בד ועל עץ, שמרביתן נעשו בשני שלבים: בשלב הראשון נבחרו עבודות גדולות וממוסגרות שהצגתי בשנת 1991 כפרויקט גמר וכתערוכת יחיד, בהנחיית האמן רפי לביא ז"ל, עם סיום 4 שנות לימוד במדרשה לאמנות. מרבית הציורים עוסקים ביצירות מופת, ברעיונות מופשטים ובדימויים משמעותיים מתולדות האמנות, שנחרטו בזיכרוני כסטודנטית במדרשה. השלב השני נעשה בעיקרו בתקופת מגפת הקורונה, שהציפה אותי בזיכרונות מתקופה מוקדמת מאוד בילדותי במושב ביצרון, כאשר בארץ השתוללה מגפת הפוליו שפגעה בי עצמי קלות, הפכה לנכה את אחי - בטרם מלאו לו שנה, ומוטטה נפשית את אמי - אז בת 24. גם אז נכפה עלי ועל בני משפחתי סגר מהודק למשך 3 חודשים. את זיכרונות הילדות ה'שקופים' שצפו בעת הזו הוספתי על ציוריי מאז, מבלי לכסותם בשכבת צבע חדשה. התוצאה, שתי שכבות של זיכרונות: המוקדמת עוסקת בשפת האמנות, והחדשה, שהתאמתי מעליה, עוסקת בדימויים שמקורם בזיכרונות בררניים מתקופת ילדותי ונעוריי, בטרם היותי אם וקודם לבחירתי לפנות ללימודי אמנות.

תערוכת היחיד שלי, "זיכרונות בשתי שכבות", עוסקת בשתי תקופות בחיי: האחת לפני שלושים שנה, והאחרת בעת הזו ממש. התוצאה הסופית היא שתי שכבות של זיכרונות בררניים, כאשר הראשונה 'לימודית' וחקרנית באופייה, והאחרת אישית וכמוסה.